"שליחות חזותית" – 90 שנה בעיצוב הגרפי הישראלי דרך ספרי אגודת המעצבים.
מאת ירונימוס | 29.7.2025
שישה קטלוגים, כמעט מאה שנה, אלפי דימויים -
היסטוריה אחת של עיצוב מקומי כפי שהיא נשקפת מספרי אגודת המעצבים.
לאורך 90 שנים, אגודת המעצבים הגרפיים בישראל ליוותה את המדינה לא רק כספקית של סמלים וכרזות, אלא גם כקהילה יוצרת, בועטת, ומתפתחת.
לכבוד חגיגות ה-90, ננסה לספר מחדש את הסיפור שלה דרך ששת הקטלוגים שהוציאה האגודה לאורך השנים, גם אם לא באופן סדיר. הקטלוגים מתפקדים כמו קפסולות־זמן מעוצבות: כל אחד מהם מבטא מגמה תרבותית, פוליטית או מקצועית שעיצבה את תולדות התחום.
1938
"גרפיקה שימושית בארץ ישראל"
בתאריך ה-29.7.1935 קיבל מזכיר האגודה טוביה אהרוני (פונט "אהרוני") מברק חוזר מנציב מחוז דרום של שלטון המנדט הבריטי, אדווארד קית' רוץ'. הוא אישר את הבקשה שהגיש אהרוני לרישום "אגודת הציירים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל" (גם כ"Association of Jewish Commercial Artists in Palestine).
זה היה רגע ראשוני של גיבוש מקצועי בארץ שעד אז לא הכירה בגרפיקה כשפה הכרחית. האגודה ניסתה להסביר את חשיבות המקצוע לכל שדרות הכלכלה והתרבות.
המייסדים (רובם בני העלייה החמישית מגרמניה), האמינו שלגרפיקה יש תפקיד מעבר לאסתטיקה: היא צריכה לבנות אומה, לחנך את התעשייה המקומית, ולהוכיח שהעיצוב יכול לשאת חזון. כל כרזה, כל סמל, הייתה פעולה תרבותית־חינוכית. מאוחר יותר במלחמת העולם השנייה יזמה האגודה תערוכות וכרזות גיוס, וב־1945 חגגה עשור בתערוכה בבצלאל.
הנחישות להגברת המודעות למקצוע שאפיינה את שנות השלושים מתבטאת בעטיפה של הקטלוג הראשון שיצא לאור ב־1938, בעיצובו של פרנץ קראוס. זו אינה סתם עטיפה, אלא כרזה על כרזות.
קראוס יצר איור המציג פועל מדביק פוסטר, כשעוברי אורח צופים בו. בתוך הכרזה מופיע סמל האגודה שעיצב רודי דיין – האות גימ"ל ('גרפיקה') המעוצבת כדמות אומן מופשט העובד בראש מורכן על הגרפיקה שלו. כל עולמו מתרכז בדף נייר מעוגל ובו האות שי"ן ('שימושית'). כך מוצגת מערכת יחסים משולשת: המעצב, המפיץ, והציבור.
סריקה באדיבות בנצי בינדר עבור "הלשכה לטיפוגרפיה עברית" (גרסה מלאה להורדה כאן
1945
10 שנות גרפיקה שמושית בא"י
בשנת 1945, רגע לפני תום מלחמת העולם השנייה, מציינת אגודת הגרפיקאים עשור לפעילותה בתערוכה "אמנות שימושית בארץ ישראל" בבית הנכות הלאומי בצלאל. האווירה בתקופה זו טעונה בתחושת מעבר – מקושי להזדמנות, ממלחמה לתקווה לשלום. הקטלוג הצנוע שיצא לצד התערוכה משקף גם הוא את התקופה: דל באיכויות הפקה, אך עשיר בתוכן אידאולוגי. האגודה, שכבר מנתה 34 חברים, ביקשה לבסס זהות מקצועית־לאומית ולהדגיש שוויון בין החברים דרך ייצוג שווה בעבודות.
רודי דיין עיצב את עטיפת הקטלוג על רקע תכלת־חום, כשבמרכזה גרסה חדשה לסמליל האגודה: האות שי"ן הוחלפה בציור של בול מנדטורי ובו מגדל דוד – בחירה טעונה שיכולה להתפרש כהזדהות ציונית או מחווה חתרנית. לצדו מופיעים איור של שפופרת צבע ומעין מדליון, לצד כיתוב קליגרפי: "10 שנות גרפיקה שמושית בא"י". השפה החזותית שואבת מסמלים מנדטוריים ומנסה לנסח מתוכם זהות עברית־עיצובית חדשה.
אמנות שימושית בארץ-ישראל, בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים, 1945
Applied Arts in Palestine, The Bezalel National Museum, Jerusalem, 1945
1950-
בין שנות ה־50 עד תחילת שנות ה־80
זוהי התקופה בה לא יצאו קטלוגים – אך הרבה קרה. למעשה, אלו עשורים מלאים בפעילות של גיבוש זהות מקצועית. האגודה, בשנות ה־50, נעה ממקום של שליחות לאומית אל עבר מהלך של התמקצעות.
הנה כמה אירועים פיקנטיים לדוגמה: בשנת 1958 הובילה הועדה תחרות לעיצוב סמל עיריית אילת. הזוכים במקום הראשון ובסכום של 400 ל"י היו סטודיו רוטשילד את ליפמן ("רולי"). בפרס השני זכה אליעזר וייסהוף. מעצב הגופן "הדסה" הנרי פרידלנדר פותח בסדרת הרצאות על כתב ב"בית המדריכים המקצועיים".
בשנות ה־60, יוצרת האגודה קשרים בינלאומיים ומנסחת כללי אתיקה. החל משנות ה־70, ניכר מעבר חד יותר לשיח מקצועי: תמחור, זכויות יוצרים, גבולות עיסוק. המעבר מהמונח "גרפיקאים" ל"מעצבים גרפיים" מסמל שינוי תודעתי עמוק – לא רק ביחס לעצמם, אלא גם במעמדם מול מוסדות המדינה, לקוחות ותרבות. השינוי במינוח המקצועי לא פסח על האגודה. ב-9 לינואר 1983 הוחלט פה אחד כי "שם העמותה יהיה (מעתה) אגודת המעצבים הגרפיים בישראל".
סמל העיר אילת הזוכה בתחרות הזוכה בתחרות בעיצובו של זאב ליפמן
מקור: ויקיפדיה
1983
"עיצוב גרפי בישראל"
אחרי שני עשורים, חוזרת אגודת המעצבים לפרסם קטלוג צנוע, המודפס בשחור־לבן, וכרוך בספירלה. הוא נראה פחות כמו ספר חזון ויותר כמו מדריך עבודה: טבלאות מחירים, הנחיות ללקוחות ומספרי טלפון. כעת נראה שהמעצבים פחות מחויבים לאידיאולוגיה לאומית וללקוחות ממשלתיים, ומתמקדים בלקוחות מסחריים.
רוב העבודות נוצרו בטכניקה ידנית של ציור, שרטוט, קולאז', ומגזרות נייר, והן מסמנות תקופה שבה השימוש בצילום הצבעוני לא היה שכיח. העבודות מושפעות מן ה"טוטאל דיזיין" ההולנדי: עיצוב מודרני ונקי, המאופיין בפשטות צורנית. הסמלילים שבולטים בו מעוצבים בקווים גיאומטריים נקיים. הם משקפים כיצד העיצוב המקומי מושפע ומתקשר עם העולם הרחב. בתקופה זו גם פוחת השימוש בקליגרפיה לטובת שימוש באותיות מעתק (לטראסט) ולטרינג מינימליסטי.
בעמוד המוקדש לאשר קלדרון בקטלוג, הצטלם המעצב מוקף בכרזות ובמוצרים שעיצב. לקלדרון יש שילוב מנצח – בעזרת טכניקת מגזרות הנייר שלו, הוא הצליח לשלב בין צבעוניות עזה ועומס צורני עם פשטות גיאומטרית. כרזת ה"טופס רב-שבועי" של "לוטו" מציגה מעין שמש או פרח המשולבת עם גלגל המזלות, היוצרים עושר קליידוסקופי וכמעט פסיכדלי.
1985
“Graphic Design in Israel”
בשנת 1985 חגגה אגודת המעצבים הגרפיים יובל להיווסדה עם קטלוג חגיגי. זהו קטלוג צבעוני, מושקע, ובעל אופי ייצוגי מובהק, שמכוון גם לקהל בינלאומי: הקטלוג, שהודפס בצבע עם טקסטים בלועזית, שיקף את רצונה של האגודה להציג את העיצוב הגרפי הישראלי לקהל בינלאומי. לצד עבודות של כ־74 מעצבים, הופיעו בו מאמרים מאת בתיה דונר שסקרו את תולדות האגודה ואת השינויים בדימויים המקומיים לאורך השנים. העבודות משקפות מגמה ברורה של מעבר משפה אידיאולוגית־לאומית לשפה מסחרית וגלובלית. את הטכניקות הידניות מחליפות כעת טכניקות כגון צילום צבעוני, איירבראש, מגזרות נייר, ועיצוב נקי בהשפעת הטוטאל דיזיין. לצד מותגים מקומיים דוברי עברית, מופיעים גם מותגים עם שמות לועזיים. הקטלוג מבטא עידן של מקצוענות ופתיחות, שבו העיצוב הישראלי פונה לעולם בלי לנתק את שורשיו.
דוגמה טובה למגמה הזו אפשר למצוא בעבודותיהם הפוריות של המעצבים דן ריזינגר וירום ורדימון. שניהם השכילו להשתמש בדיוק ובמינימליזם המודרני ובטכניקת מגזרות נייר צבעוניות כדי לפתח שפה אישית שחוזרת על עצמה בעבודות שונות. מגוון העבודות העשירות שלהם נע בין עבודות מסחריות לאמירה אישית עקבית בעבודות אמנותיות ופוליטיות.
1986
שלום - ביטוי אישי בעיצוב גרפי
ב‑1986 הוציאה אגודת המעצבים את הספר‑קטלוג "שלום - ביטוי אישי בעיצוב גרפי", יוזמה של היו״ר לשעבר גד אלמליח לקראת כינוס איקוגרדה החגיגי בארץ במלאת לאגודה 50 שנה. הספר, שנמכר לכנסת ולציבור ולווה בתערוכה שנדדה עם “אמנות לעם”, הופיע שבע שנים לאחר הסכם קמפ‑דייוויד, וחודשיים לפני האינתיפאדה הראשונה - רגע של תקווה זהירה לדיאלוג. הפעם מוקדש הקטלוג לכרזות שלום ואינו מציג עבודות מסחריות. בתוך הספר מופיעות כרזות של כ‑50 מעצבים, והטקסטים מודפסים בעברית ואנגלית כדי לפנות גם לקהל בינלאומי.
על פי תעודות בארכיון האגודה, במאי 1982 הוגשה בקשה לרישום האגודה כעמותה רשמית בשם "אגודת המעצבים הגרפיים". בינואר 1983 הוחלט פה אחד לשנות את שמה הרשמי של האגודה.
בכרזתו של ניסן לוינגר, אחת הבולטות בקטלוג "שלום – ביטוי אישי בעיצוב גרפי" (1986), נראית יונה עשויה מקרעי נייר לבן, מאוחה ברצועות צבעוניות הדומות לפלסטרים. הכרזה מבטאת שבר, ריפוי, ושאיפה לשלום מתוך כאב. מקור סמל היונה בסיפור נח והמבול, וגם סמלה של האלה Pax (אלת השלום) בפנתאון האלים הרומאי.
1989
"עיצוב גרפי בישראל"
ב־1985 הצליח אייב רוזנפלד לשכנע את ה"איקוגרדה" (אירגון המעצבים הגרפיים הבינלאומי) לקיים את הקונגרס ה־13 בישראל. הכנס התקיים לבסוף באוגוסט 1989, והפנה את מבט העולם הגרפי לכאן. המדינה הנפיקה בול של גד אלמליח, והאגודה פרסמה קטלוג דו־לשוני (הגדול והמושקע בתולדותיה).
הקטלוג אורגן לפי נושאים וכלל מאות עבודות שנבחרו בקפידה ע"י ועדות חברים. הוא סימן את שיא המעבר משיח אידיאולוגי־לאומי לעיצוב מסחרי, אישי, ביקורתי וגלובלי. על כריכתו התנוסס דגל ישראל מפוקסל – סימן לכניסת המחשב לסטודיו ולעידן חזותי חדש.
לצד פריחה בשימוש באיורים וצילומים צבעוניים, התחוללה גם שחיקה של ערכים צורניים מסורתיים, לטובת חירות פוסט־מודרנית – רועשת, חתרנית, ולעיתים צורמת. השימוש בקליגרפיה נעלם כמעט לגמרי, ואפילו טכניקות "חדשות" כמו אותיות מעתק הפכו למיושנות לעומת השימוש בגופנים דיגיטליים במחשבי מקינטוש.
הביטוי הבולט ביותר לרוח החדשה הזו מגיע מעטיפת האלבום "סיפורים מהקופסא" של פורטיס (1988) שעיצב יוסי ג'יברי. העטיפה מורכבת משילוב פוסטמודרניסטי של שפות גרפיות שונות (איור סרוק בביטמפ, צורות וקטוריות במקינטוש) ושל משטחי צבע של CMYK (צבעי הדפוס הבסיסיים). הטיפוגרפיה העברית עוברת לראשונה סדרת מתיחות ממוחשבת: ״האותיות מוצרות או מורחבות, אפשר להגיד שאין פה אף אות שנראית כמו שהיא נולדה, כי לא עניין אותי איך שהיא נולדה – עניין אותי מה אפשר לעשות עם זה" (ראה הערת שוליים)
2025
תחייה מחודשת
מאז 1989 לא יצאו קטלוגים חדשים, אבל בשנות התשעים והאלפיים האגודה המשיכה לפעול במרץ וביססה את מעמדה כגוף מקצועי מוביל. היא חידשה את תחרות „חתך הזהב“ ב1993, קיימה תערוכות ומפגשים, שיתפה פעולה עם משרדי ממשלה והוציאה מגזינים ועלונים למעצבים. חברי האגודה עצמם זכו להכרה בינלאומית, פרסים ותערוכות ברחבי העולם, מה שחיזק את פתיחותה הגלובלית.
בעשור הבא דעכה הפעילות, אולי כי האינטרנט הפך את האגודה המקצועית לפחות נחוצה. אבל בשנים האחרונות, בהובלתם של נשיא האגודה יוסי למל, היו"ר ניר נבות, חברי ההנהלה והמנכ"ל גל זונשיין, היא חוזרת לנשום כקהילה חיה של מעצבים שמחברת יצירה, תרבות גרפית והשפעה חברתית. בכך עוזרת האגודה להמשיך את מסורת העיצוב ככח אמנותי התורם (בדרכו הצנועה) לשינוי ולשיפור חברתי.
התחיה הזו מתגלמת בכרזות שעיצב יוסי למל עבור שתי תערוכות כרזות אותם יזמה האגודה. הוא שילב בכרזות סמלים המוכרים כמוטיבים חוזרים בעבודותיו, ושינה אותם בדיוק וברגישות לפי הצרכים של האירועים הללו. לכבוד תערוכת הכרזות Frida & Diego: Love המוקדשת לזוג הציירים המקסיקנים (והמיתולוגים), השתמש למל בסמלי הלב האנושי והצבר כדי לחבר בין ישראל ומקסיקו. גם הבחירה לצבוע את פרחי הצבר באדום ואת הרקע בירוק, משקפת את דגל מקסיקו. בכרזה של תערוכת עצמאות 77 (מוצגת בימים אלו בבית הנשיא ויצמן אשר במכון ויצמן) , בחר למל ברקע כחול המזוהה עם דגל המדינה, ובפרחים בצהוב המזוהה עם התנועה לשחרור החטופים. בכרזה נוספת הפך את הסמל של אמילי דמארי הפך לגדר תיל.
בשנים האחרונות מצטרפים ל"מעגל הפנימי" עוד ועוד חברים המוכנים לתרום את הידע והזמן שלהם לקידום האגודה, מתוך האמונה ש"השלם גדול מחלקיו". יחד, אנחנו עובדים על חגיגות 90 השנה לאגודה בסדרת אירועים והשקות שעוד נפרסם בעתיד.
תודה למכון שנקר לחקר העיצוב, מרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל ולחברי האגודה בכל שנותיה
